טוביאס אברכט-הרטמן
גיליון 15 | חורף 2022 |
בהשוואה לרשתות חברתיות כגון יוטיוב (YouTube) וטיקטוק (TikTok) הפך הקולנוע בשנים האחרונות למדיום "ישן". עם זאת, ובייחוד לנוכח הופעתן של אפשרויות שימור, אחסון והנגשה של המורשת הקולנועית של המאה ה-20, יש עניין גובר בתהליכי ארכוב סרטים במגוון פורמטים וסוגות. אונסקו (UNESCO)[1] סיווגה סרטים מסוימים כ"מורשת תרבותית", פסטיבלי קולנוע אוצרים סרטים "יתומים", גנזכים דיגיטליים אוספים סרטים "ארעיים",[2] אוניברסיטאות מציעות קורסים בתרבות הקולנוע ובמורשת קולנועית, ארכיונים לאומיים מגלים את "אוצרותיהם" ומנגישים אותם כנכסים דיגיטליים בפורטלים לצפייה ישירה, וממשלות מגבשות אסטרטגיות לשימור תרבויות קולנוע לאומיות. יוזמות אלה ואחרות מגיבות לרעיון "המפנה הדיגיטלי",[3] שהשפיע על הפקת סרטים ועל צריכתם ושהעלה לדיון את סוגיית "עתידו של הקולנוע" (וכאן נשים בצד את האתגרים הנוספים של מגפת הקורונה על הקולנוע ועל אופני הצפייה המסורתית בו).
ארכיוני סרטים התקיימו כמובן לפני הדיגיטציה והצפייה הישירה. אולם אתרים מוזרים אלה לאחסון חפצים חומריים (סלילים וקופסאות פילם) שהפוטנציאל הטמון בהם ניתן למימוש רק בהקרנה מול קהל (מחוץ למחסני הארכיון), אוכלסו רק על ידי משוגעים לדבר (חוקרי היסטוריה קולנועית שבאותה עת לא עמדו לרשותם אפשרויות צפייה במכשירים אישיים כגון נגני וידיאו ודי.וי.די, מקלטי טלוויזיה, מחשבים וטלפונים ניידים), וכן על ידי יוצרי סרטים תיעודיים (ליתר דיוק, אספני סרטים או סרטים ארכיוניים) שחיפשו קטעים מסרטים ישנים לשימוש מחודש (וניכוס) בסרטים חדשים.
בעשותם כך הדגימו חוקרים וקולנוענים את טבעם הארכיוני של סרטים – אשר ביכולתם לתעד רגע מסוים בזמן, לשמר את מראהו לעתיד בלתי ידוע. באותו אופן שניתן לראות בפלטפורמות של רשתות חברתיות ארכיונים "פראיים", כך יצירות קולנוע ווידיאו הן מדיום לאחסון העבר ולהפחת חיים בו.
על רקע זה, מפתיע לגלות כי מחשבות על ארכוב סרטים ועל קולנוע כארכיון זכו לביטוי כבר בשלבים המוקדמים של ההיסטוריה של הקולנוע. שנים ספורות בלבד לאחר לידתו של הקולנוע פיתח הקולנוען, המסריט והמפיק הפולני-צרפתי בולסלב מטושבסקי את רעיונו לייסד ארכיון סינמטוגרפי.
הצעתו התאפיינה בהתלהבות שקשה להבינה בעידן של חדשות כזב (Fake News) ומניפולציות דיגיטליות. למטושבסקי הייתה תפיסה נאיבית כמעט של סרט כמסמך אותנטי, שמרבית החוקרים שוללים כיום. עם זאת חזונו מעיד על הבנת הפוטנציאל של סרטים, החורג מההתמקדות הרווחת באפקטים, במפגן החזותי ובבידור. בשעה שעבור מרבית בני תקופתו, המאפיין המובהק של המדיום הקולנועי היה דווקא עכשוויותו – חיוניותו והריאליות שלו (לרוב, כמובן, כביטוי לטכניקה של המדיום) – כתיבתו של מטושבסקי הציגה את הקולנוע כמדיום הנטוע בעבר; זאת באמצעות סקירה של הפוטנציאל ההיסטוריוגרפי של הקולנוע ברטרוספקטיבה עתידית. בעתיד לבוא, הקולנוע יוכל ללמד את הקהל גם על עבר שלפנים היה הווה, שהוסרט במצלמה. פוטנציאל היסטוריוגרפי וחינוכי זה יוכל להתגלות רק אם סרטים ייאספו וישומרו בארכיון. הארכיון הסינמטוגרפי לעתיד יתרום להבנה טובה יותר של העבר – בייחוד של אותם הרגעים שעיצבו את מהלך ההיסטוריה – ואף יציע אפשרויות לסקירה ולכתיבה מחדש של ההיסטוריה לאור טבעו ה"אובייקטיבי" של הדימוי הקולנועי.
אומנם אפשר לחלוק על אמונתו של מטושבסקי באופיו הריאליסטי והמגלה של הקולנוע (אמונה שהיו שותפים לה, במידה כזו או אחרת, תיאורטיקנים של הקולנוע כזיגפריד קרקאואר ואנדרה באזאן); אך תפיסת הפוטנציאל הצופה לעתיד, כחלק מארכיון עתידי, נעשתה אינסטרומנטלית בכתיבת ההיסטוריה של משטרים דיקטטוריים – הן של זוועות, הן של תרבות היומיום – במאה ה-20 הארוכה. עלינו להעלות בזיכרוננו את הניסיונות של הנאצים לשמר חומר גלם מצולם, למשל מגטו ורשה, לשימוש עתידי בסרטים אנטישמיים;[4] את האופנים שבהם בעלות הברית השתמשו בסרטים כדי לתעד ולהנציח את התנאים ששררו במחנות הריכוז המשוחררים כראיות עתידיות;[5] או את תומאס הייזה, שהבריח סרטים שסיפקו תיעוד חיוני של חיי היומיום בגרמניה המזרחית ושל שירות הביטחון (השטאזי) מארכיון הסרטים הלאומי.[6] מטושבסקי אף צפה את הפוטנציאל הטמון בסרטים לתיעוד חיים אישיים ותרבות. נדמה שמוכיחים את צדקתו אוספי סרטים פרטיים עצומים בהיקפם שמתגלים ומונגשים כיום – כגון בפרויקט "תיבת הזיכרון הפתוחה" (Open Memory Box), (אנטי-)ארכיון המספק גישה לסרטים פרטיים מגרמניה המזרחית.[7]
האם ניתן לראות אפוא במטושבסקי את "אביהם" של ארכיוני הסרטים? לכל הפחות ניתן לראותו כשוחר קולנוע שבשלב מוקדם קידם את הפוטנציאל ההיסטוריוגרפי הטמון בסרטים ובמדיום הקולנועי. עם זאת בחיבורו הוא נוגע גם במה שתואר על ידי זיגפריד קרקאואר כנתיב אחד מני רבים לעתידה של ההיסטוריה, כזה שלא פסעו בו רבים.[8] בכך הכוונה היא לעקבות הניתנים לפענוח רק בדיעבד ובמבט לאחור, כפי שהציע מטושבסקי. רבות מהצעותיו השימושיות לא זכו למימוש משהוקמו ראשוני הארכיונים לסרטים. לעיתים הם לוקטו בדומה לחפצי ארכיון אחרים, ולעיתים מסיבות כלכליות בלבד. כך אבד לבלי שוב שיעור עצום של המורשת הקולנועית. תשלילים ועותקים נהרסו, חומרים הצטמצמו וניזוקו. סרטים מסוימים שרדו רק בחלקם, אחרים מעולם לא הושלמו. מסרטים רבים נותרו בידינו רק כותרות או מידע על תוכנם ממסמכי הפקה או ביקורות.
לכן כיום, נוכח ארכיונים מתרבים של תוכן אודיו-ויזואלי במדיה חברתית ובארכיונים דיגיטליים, ייתכן שהבשילה העת לבחון מחדש את חזונו הנלהב של מטושבסקי על ארכיון סינמטוגרפי. עם זאת, תידרש תפיסה מחודשת של ארכיונים, כאוספים שיש בהם גם זיקה – לאובייקטים דיגיטליים, מטא-נתונים, הפניות מקושרות ומקורות המעשירים והמעניקים הקשר רחב למקורות הקולנועיים עצמם.
להורדת המאמר כקובץ PDF.