גיליון 13, חורף 2018

ראה גם: גיליונות

1. דבר המערכת

גיליון זה מתפרסם בתקופה של מאבקים חברתיים ופוליטיים מטלטלים, ולנוכח ניסיונות ממסדיים עיקשים לנגוס בחופש היצירה והביטוי של אמניות ואמנים, חוקרות וחוקרים. זה הרקע לפרסום מבחר מתורגם מתוך כתביו של הקולנוען, הסופר והתיאורטיקן הגרמני אלכסנדר קלוגה (Kluge). הטקסט המובא בגיליון מורכב מקטעים קצרים הדנים בתפקידיו הפוליטיים של הקולנוע ובאחריות החברתית שלו. הקטעים שנבחרו נכתבו בשנים 1979 ו-1980 בניסיון לבחון מחדש את האירועים שהסעירו את גרמניה באותן השנים: מחאה המונית שקרסה בלי שהצליחה לשנות את הסדר החברתי והפוליטי, פעולות הטרור שלאחר המחאה ותגובות הנגד האלימות של המשטר המערב-גרמני לאורך "שנות השישים הארוכות". כנגד מה שנראה כניצחון השמרנות על כוחות השינוי, קלוגה דן בסוגיות של אסתטיקה קולנועית, איכות וצנזורה, ריאליזם, פנטזיה ותיעוד. תחומים אלה מאפשרים לו לפתח דיון בתפקידם הפוליטי של יוצרי הקולנוע, קרי, עיצוב "מרחב ציבורי לעומתי" (Gegenöffentlichkeit), מושג שטבע ב-1972 עם הסוציולוג אוסקר נגט (Negt) בהמשך לאירועי המחאה של תנועת הסטודנטים. כך, תוך דו-שיח עם יוצרים בני זמנו ובאמצעות דוגמאות מסרטיו, הוא מתייחס לצורך בפירוק יחסי הכוח בין היוצרים לבין תעשיות הקולנוע והטלוויזיה ומערכת המימון הממשלתית, ומצביע על האפשרויות הטמונות בשפה הקולנועית להובלת מהפכה תודעתית-פוליטית – בין השאר כהיענות לאתגר ביקורת התרבות שהציבו הוגי אסכולת פרנקפורט.

תרגום מבחר מכתביו של קלוגה בגיליון זה של "סליל" הוא פרק נוסף בסדרה של תרגום עברי לטקסטים "קלאסיים" משל קולנוענים, מבקרים ותיאורטיקנים שעורך כתב העת בשנים האחרונות (בעבר התפרסמו טקסטים משל זיגפריד קרקאואר ובלה באלאז').

לצד התרגום, אנו שמחים לפרסם בגיליון זה את מאמרה של יעל מזור העוסק בסוגיית הארכוב מחדש
(Re-archiving). מזור מנתחת את הסרט Respite (2007) של הבמאי הגרמני הארוּן פארוקי (Farocki), וטוענת שבאמצעות עבודתו הקולנועית עם חומרי ארכיון אודיו-ויזואליים מתקופת השואה הוא מצליח לממש את הפוטנציאל הטמון בהליך הארכוב מחדש ולקרוא תיגר על נרטיבים היסטוריים מרכזיים. ערגה הלר מתמקדת במאמרה בפרק "יומו של הירח" (Day of the Moon, 30.4.2011) מתוך סדרת המדע הבדיוני הטלוויזיונית הפופולרית ד"ר הו (Doctor Who). הלר בוחנת את אופני ההתמודדות של יוצרי הסדרה עם הפרדוקסליות הנוצרת משילובם של אירועים שהתרחשו במציאות ההיסטורית – בין השאר באמצעות שימוש בתיעוד ארכיוני – במסגרת עלילה פיקטיבית שבמרכזה עומדת תמת המסע בזמן. זו מצדה מחייבת לרוב את שכתוב האירועים ההיסטוריים לטובת הדרמה. מאמרו של שי בידרמן מתמקד ביצירתו הקולנועית של הבמאי האמריקאי רוברט זמקיס (Zemeckis), ובפרט בסרטו על חבל דק (2015), המבוסס על אירועים שהתרחשו במציאות ההיסטורית ושנקשרים באופן מתעתע גם ל"אסון התאומים" שהתרחש ב-11 בספטמבר 2001. בידרמן מנתח את האמצעים הטכנולוגיים, הז'אנריים והאלגוריים המשמשים את זמקיס בעיצוב הזיכרון ההיסטורי בתודעת הצופים באמצעות הדימוי ההיסטורי. מאמרה של איבון קוזלובסקי גולן מתמקד בחלקים מעדותו של בנימין מורמלשטיין, השורד היחיד מבין ראשי היודנראט בגטו טרזיינשטדט, אשר מופיעים בסרטו של קלוד לנצמן אחרון הלא צדיקים (2013). בהתייחסות לסוגיות של אשמה פוליטית, מוסרית ופלילית מבקשת קוזלובסקי גולן לבחון את מידת האחריות של מורמלשטיין להתרחשויות הטרגיות בגטו בתקופת הנהגתו, כפי שהוא בוחר להציגן מול המצלמה החוקרת.

                     קריאה נעימה,

                                               מערכת "סליל"

עורך ראשי: עופר אשכנזי

עורכת: הילה לביא
רכזת מערכת: ליאור טיבט

עורכות לשוניות:
חוה לוסטיג-מלימובקה

ענבל קידר

ועדה אקדמית:
פרופ' משה צימרמן
פרופ' נעמה שפי
ד"ר טוביאס הרטמן-אברכט
ד"ר קובי קבלק

 

2. "שמענו די על המהלך על החבל; עכשיו תנו לנו גם לראות אותו!": היסטוריה וזיכרון דיגיטלי בקולנוע של רוברט זמקיס

 

שי בידרמן, עמודים 29-3

תמונה

מתוך הסרט: על חבל דק, 2015

תקציר

הדימוי הקולנועי העכשווי של אירוע היסטורי ראוי להיבחן דרך שלושה מישורי התייחסות מרכזיים. המישור הטכנולוגי מדגיש את תפקידה של הטכנולוגיה הדיגיטלית בעיצוב הפרשנות הקולנועית לאירוע ההיסטורי; המישור הז'אנרי הוא חלק מהמגמה המתפתחת שעיקרה טשטוש אבחנות ז'אנריות ויצירת קולנוע עלילתי המחקה את הסגנון התיעודי בבואו לייצג אירועים היסטוריים כקולנועיים; והמישור השלישי והאחרון – הרטורי – מזהה בארסנל הרטורי של יוצר הקולנוע את חומר הגלם שמאפשר יצירת דימוי של אמת היסטורית מסדר גודל חדש, למשל השימוש במטפורה או באלגוריה קולנועית ליצירת פרספקטיבה ופרשנות של מציאות היסטורית.

          מישורים אלו מהווים את האופן שבו הקולנוע העכשווי מעצב את הדימוי ההיסטורי ומכתיב את אופן הכלתו והטמעתו בתודעה ובזיכרון הקולקטיביים. מבין הקולנוענים העכשוויים שמממשים מישורים אלו בולט הבמאי האמריקאי רוברט זמקיס. בסרטיו המרכזיים – בעיקר טרילוגיית בחזרה לעתיד (1985, 1989, 1990), פורסט גאמפ (1994) ועל חבל דק (2015) – משלב זמקיס את שלושת המישורים בבואו לעצב מחדש את הדימוי ההיסטורי ולנסח מחדש את הזיכרון ההיסטורי בתודעת צופי הקולנוע.

למאמר המלא לחצו כאן (PDF)

 

ראה גם: גיליונות

3. צעד קטן לאדם, זיכרון חדש לאנושות: לשאלת התיעוד ההיסטורי בסדרת הטלוויזיה "דוקטור הוּ"

 

ערגה הלר, עמודים 45-30

מתוך הסדרה: דוקטור הוּ

תקציר

מאמר זה בוחן את האופן שבו מוצגת ה"היסטוריה" בפרק "יומו של הירח" בסדרת הטלוויזיה דוקטור הו (BBC, 30/4/2011) – סדרה מסוגת המדע הבדיוני שעיקרה מסע בזמן, ובכלל זה מסע לעבר האנושי המוכר. ב"יומו של הירח" מוצגת הנחיתה האנושית הראשונה על הירח (20.7.1969). אירוע זה נחשב בתולדות הטלוויזיה לשידור החי הנצפה ביותר ברחבי העולם, אך בפרק הוא מוצג כאירוע שבו המציאות המתרחשת והמתועדת בשידור טלוויזיוני חי למעשה משוכתבת כדי שתשוב ותהיה כפי שהיא מוכרת לגיבור ולדמויות שהגיעו ל-1969 מהעתיד וכמובן גם לצופים. במובן זה הפרק מתמודד עם הממד הפרדוקסלי של עלילות החזרה בזמן, הגוררות שינויים בנרטיב ובתוכנו – במקרה זה, שכתוב מציאות לטובת האנושות לעומת מחיקת מציאות שמבצעים החייזרים לרעת האנושות. התמודדות זו נבחנת באמצעות תפיסת הידע הארכיונאי של דרידה.

למאמר המלא לחצו כאן (PDF)

 

4. השיבה לארכיון וזיכרון השואה ב-Respite (הארון פארוקי, 2007)

 

יעל מזור, עמודים 71-46

מתוך הסרט: Respite מתוך הסרט: Respite, 2007

תקציר

מאמר זה מבקש לבחון את סוגיית המשך הזיכרון ההיסטורי של השואה, בייחוד לאור הפיכתו של התיעוד הארכיוני למקור שחוקרים ויוצרים נסמכים עליו יותר ויותר מתוקף היעלמותם ההדרגתית של בני דור הניצולים. באמצעות ניתוח הסרט Respite של הארוּן פארוקי (Farocki) משנת 2007, שבו מסתמך הבמאי על מקור ארכיוני – הסרט שצולם במחנה המעבר ההולנדי וסטרבורק – אבקש להדגים כיצד "החזרה לארכיון" יכולה ליצור המשכיות של הדיון ההיסטורי; זאת דווקא בהתייחסות היוצר לתיעוד האודיו-ויזואלי המקורי מתקופת השואה, אשר חלק מהדימויים המרכיבים אותו הפכו במרוצת השנים לאייקונים מפורסמים בייצוג של שואת יהודי אירופה.

          אטען כי בניכוס מחדש של החומרים הללו, קרי עריכתם והצגתם מחדש בסדר ובהקשר שונים מבעבר, מתקיים גם תהליך של ארכוב מחדש, אשר חושף את הפוטנציאל הטמון בארכיון ביחס לקריאת תיגר על נרטיבים היסטוריים. תהליך זה ממקם את הדימויים המוכרים לצד אלו המוכרים פחות בתוך "קונסטלציות" חדשות, המחברות בין רבדים טמפורליים, דימויים ורעיונות.

למאמר המלא לחצו כאן (PDF)

 

5. הפוליטיקה של מדיניות הגזע הנאצית ותפקיד היודנראט במסגרתה: דיון בסרטו של קלוד לנצמן "אחרון הלא צדיקים" (2013)

 

איבון קוזלובסקי גולן, עמודים 98-72

מתוך הסרט: אחרון הלא צדיקים מתוך הסרט: אחרון הלא צדיקים, 2013

תקציר

המאמר עוסק בפוליטיקה של מדיניות הגזע הנאצית בגטו טרזיינשטדט ובתפקיד האמביוולנטי שמילא שם הרב ד"ר בנימין מורמלשטיין (Murmelstein), שהיה ממנהיגי הקהילה היהודית בווינה. הדיון יתבסס על ריאיון של קלוד לנצמן עמו שהתקיים ב-1975, במסגרת העבודה על הסרט שואה – ריאיון שעתיד להפוך כעבור שלושה עשורים לסרט אחרון הלא צדיקים )צרפת/אוסטריה 2013), העוסק בחייו ופועלו של מורמלשטיין בגטו.

למאמר המלא לחצו כאן (PDF)

 

ראה גם: גיליונות

6. מתוך כתבי אלכסנדר קלוגה - "הפטריוטית" ו- "דרמטורגיות העיר אולם"

 

מבוא: הילה לביא

תרגום מגרמנית: דנית דותן

עריכת תרגום: נועה קול

עמודים 119-99

קלוגה 2קלוגה

ספריו של אלכסנדר קלוגה שחלקים מהם תורגמו בגיליון זה: הפטריוטיות ודרמטורגיות מהעיר אולם

אלכסנדר קלוגה (Kluge), יליד העיר האלברשדט (1932), הוא קולנוען, סופר, משורר ותיאורטיקן (מערב) גרמני. לאחר שסיים את לימודיו לתואר דוקטור במשפטים באוניברסיטת פרנקפורט, התחיל לפרסם סיפורים קצרים ויצר עם הבמאי פטר שאמוני (Schamoni) את סרטו הקצר הראשון הניסיוני ברוטליות באבן, שעסק בעבר הנאצי דרך מונומנטים שנותרו מהתקופה, והוקרן בהצלחה בפסטיבל אוברהאוזן לסרטים קצרים (1961). בכתביו ויצירתו הושפע קלוגה מכתבי התיאוריה הביקורתית של אסכולת פרנקפורט, בין השאר בהמשך להיכרותו הקרובה עם הסוציולוג תיאודור אדורנו (Adorno). חיבוריו על קולנוע ותרבות מתכתבים עם ביקורת "תעשיית התרבות" של אדורנו ומקס הורקהיימר (Horkheimer), מחברי הדיאלקטיקה של הנאורות (1944), אך קלוגה אינו שותף לפסימיזם שביטאו ביחס לאומנות הקולנוע. כנגד טענתם, לפיה הקולנוע תורם בהכרח לייצוב חוסר הצדק שבמערכת הקפיטליסטית, קלוגה הדגיש בתיאוריה ובפרקטיקה את האפשרות ליצירת תרבות קולנוע ותקשורת אלטרנטיבית: הן מבחינת שינוי התנאים הכלכליים והפוליטיים המאפשרים עשייה זו, והן מבחינת השפה הקולנועית המאפשרת להוביל שינוי תודעתי בקרב הצופים.

להמשך קריאה לחצו כאן (PDF)